2025: כי למה לשנות משהו שעובד?
בינואר 2026 תגיע לשווקים מתיחת הפנים של הדור החמישי. סיאט לא ממש טרחה – ולמען האמת, גם לא היה צורך. העיצוב החיצוני קיבל גריל משושה חדש עם רשת יהלומים מעודכנת, פנסי LED מלאים דקיקים יותר, ופגוש קדמי קצת יותר מפוסל. בחלק האחורי הפנסים עברו ל-LED מלא והפגוש קיבל מראה רחב יותר. זהו בעצם.
בפנים השדרוג משמעותי יותר: חומרים איכותיים יותר, ריפוד בד מובלט, הגה עטוף בעור מחורר, ותאורת LED צבעונית סביב פתחי המזגן. מסך המולטימדיה זינק מ-8.25" ל-9.2" אופציונלי, והטעינה האלחוטית קפצה מ-5W ל-15W – שיפור שבאמת מורגש בשימוש יומיומי.
מנועים? בנזין בלבד, עם 80 עד 150 כוח סוס (תלוי במנועים שיגיעו לישראל), עם תיבות ידניות או DSG (כנראה שבארץ לא נראה גרסה ידנית). מערכות בטיחות מתקדמות. וזה הכל. איביזה 2026 היא בעצם איביזה 2017 שקצת התבגרה ושיפרה את הטעם בבגדים. אבל למה בעצם לשנות משהו שכבר נראה טוב?
1984: כשפורשה עזרה לסיאט להעתיק את פיאט
הדור הראשון של האיביזה היה אבן דרך לסיאט – לא בגלל שהיא הייתה מכונית מהפכנית, אלא בגלל שהיא הייתה עצמאית. או לפחות כך סיאט רצתה שנחשוב. האמת? זו הייתה פיאט אונו מעט משופרת, רק עם עיצוב של ג'ורג'טו ג'וג'ארו (כן, אותו ג'וג'ארו מהגולף והדלתא), מרכב של קרמאן, ופורשה שתרמה ידע למנועים.
התוצאה? מכונית שמבחינה טכנית לא הייתה כל כך מיוחדת, אבל נראתה פנטסטית. הקווים הנקיים והחדים של ג'וג'ארו הפכו את מה שיכול היה להיות עוד קופסת סרדינים משעממת למשהו שבאמת רצית להסתכל עליו. האיביזה הראשונה הצליחה לא בגלל שהיא הייתה הכי טובה מבחינה מכנית – היא הצליחה כי היא הייתה הכי יפה.
1.2 מיליון יחידות נמכרו במהלך תשע שנים – לא רע בכלל לפיאט אונו על סטרואידים.
1993: הנסיכה של העבריינים בשכונה
הדור השני הגיע עם הצטרפות רשמית לקונצרן פולקסווגן, מה שאומר פלטפורמה גרמנית תחת העור הספרדי. שוב ג'וג'ארו עיצב, הפעם עם צוות סיאט ממרטורל, ושוב העיצוב היה הכוכב האמיתי.
איביזה Mk2 הייתה עגלגלה יותר, אווירודינמית יותר, וספורטיבית הרבה יותר – בדיוק כמו רוח שנות התשעים. אם הדור הראשון היה איטלקי מתוחכם, הדור השני היה ספרדי לוהט. היא הייתה המכונית שכולם רצו בתיכון – יפה, מעט מסוכנת, ותמיד במרכז תשומת הלב.
המורשת האמיתית? זו הייתה המכונית הראשונה שיוצרה במפעל מרטורל החדש – נקודת מפנה אמיתית לסיאט כיצרנית עצמאית.
2002: וולטר דה סילבה ופנסים אחוריים מאלפא
ואז הגיע הוא. וולטר דה סילבה – האלוהים האיטלקי של עיצוב רכב, האיש שעיצב את האלפא 156, את האודי A5, ובתכלס כמעט כל מכונית מרהיבה מקבוצת VW בתחילת המאה ה-21.
דה סילבה לקח את האיביזה והפך אותה לדבר אחר לגמרי. צללית דינמית, קווים שזורמים כמו מים, ופרופורציות מושלמות. אבל העיקר? הפנסים האחוריים. שקופים, אלגנטיים, ונראים כאילו הם הועתקו ישירות מאלפא רומיאו 147. הם הפכו לחותמת ההיכר של הדור הזה.
תחת העור, שלדת "Agile" חדשה שינתה לחלוטין את איכות הנהיגה, והמנועים טיפסו ל-130 כוח סוס. ב-2004, כדי לחגוג 20 שנה לאיביזה, סיאט השיקה את קו ה-FR – גרסאות ספורטיביות עם עד 150 כוח סוס שהפכו לאהובות של כולם. ואחר כך באה CUPRA R עם 180 כוח סוס.
הדור השלישי היה פשוט מכונית החלומות שלי מהילדות. ועד היום, כשאני רואה אחת ברחוב, אני לא מצליח להוריד ממנה את העיניים.
2008: לכולם הייתה כזאת
הדור הרביעי הגיע עם קונצפט העיצוב "Arrow Design" של לוק דונקרוולקה – קווים גיאומטריים נועזים, קו דינמי לאורך הצד, וזהות חזקה. זה היה הדור היחיד שהציע שלושה סגנונות מרכב: 3 דלתות, 5 דלתות וסטיישן.
זו הייתה האיביזה שכולם הכירו, שכולם ראו, ושרבים (כולל אני) גם נהגו בה. האיביזה הספורט האדומה שלי – מנעו 1.4 ליטר, גיר ידני ותא נוסעים ספורטיבי שהרגיש כמו קוקפיט מרוצים. כל נסיעה הייתה אירוע.
ואל תשכחו את ההייפ שהיה סביב מהדורת ה-Bocanegra (חזית שחורה) המיוחדת שהייתה הומאז' ל-SEAT 1200 Sport משנות ה-70, והפכה למבוקשת במיוחד.
יותר מ-1.5 מיליון יחידות נמכרו – הדור המצליח ביותר עד אז.
2017: הגדולה ביותר
הדור החמישי גדל. באמת גדל. בסיס גלגלים ארוך יותר, מידות מרווחות יותר, ותא מטען של 355 ליטר – מהגדולים בקטגוריה. העיצוב היה חד ומודרני, עם קווים מתוחים ופרופורציות חזקות.
הפנים קפצו קדימה בדיגיטציה: לוח מחוונים דיגיטלי, מערכת מולטימדיה מתקדמת, וחיבוריות מלאה. מכנית, מנועי TSI תלת-צילינדר יעילים ומצוינים, וגרסאות FR עם עד 150 כוח סוס.
הדור החמישי איבד משהו מהקסם הצעיר והפרוע של קודמיו – הוא התבגר, הפך רציני ופרקטי יותר. אבל הוא נשאר יפה, ונשאר האיביזה.
