תדמיינו את זה רגע: המדינה מחליטה בשבילכם מתי האוטו שלכם יעמוד בחניה. אתם מקבלים תווית לשמשה הקדמית, ועליה כתוב: "יום שלישי – השבתה". זה אומר לא לעבודה, לא לסופר, לא להוציא את הילדים מהחוג. ואם תנסו להתחכם? קנס של אלף לירות או שלילת רישיון. נשמע כמו דיסטופיה מקומית? אז כדאי שתדעו – זה כבר קרה כאן, מיד אחרי מלחמת יום כיפור.
ההיסטוריה חוזרת – יום השבתון לרכב, 1973
החוק נכנס לתוקף בדצמבר 1973, רק חודשיים אחרי המלחמה. ישראל הייתה במשבר אנרגיה חריף: הנפט התייקר, הסנקציות הערביות הורגשו, והמדינה הבינה שאין לה מספיק דלק בשביל שכולנו נמשיך לנסוע כאילו כלום. הפתרון: כל בעל רכב חייב להשבית את המכונית יום אחד בשבוע, לפי תווית שקיבל.
האכיפה הייתה קשוחה: מי שנתפס נוהג ביום "האסור" שלו קיבל קנס של אלף לירות – סכום עתק אז – או נשלל לו הרישיון. שירותי חירום קיבלו פטור, אבל לכל השאר זה היה חוק ברזל.
אפילו שר התחבורה דאז, שמעון פרס, נאלץ לבחור יום שבו לא ייסע. הוא סימן לעצמו את שבת, מהלך סמלי שנועד לשדר "כולנו באותה סירה".
הציבור – בין סולידריות לקומבינות
בתחילת הדרך הייתה נכונות מסוימת לשתף פעולה. העם היה עדיין עם תחושת אחריות לאומית אחרי המלחמה, והיה מוכן "לספוג" לטובת המדינה. אבל מהר מאוד זה נשבר: אנשים הסתבכו עם עבודה, משפחות לא הצליחו לתמרן בלי רכב, והחלו לצוץ הקומבינות. תוויות הוחלפו, נאכפו בקושי, ובפברואר 1974 – אחרי 72 ימים בלבד – ההסדר בוטל.
המסר היה ברור: אפשר לבקש מהישראלים לוותר על הרבה דברים, אבל אל תיגעו להם ברכב.
ומה איתנו היום?
52 שנה אחרי, ישראל שוב בעיצומה של מלחמה, שוב תחת סנקציות, שוב עם יוקר מחיה מטורף. הדלק התייקר, הביטחון מתערער, החטופים עדיין שם. ואם מחר יגידו לכם: "חברים, מעכשיו – מותר לכם לנהוג רק שישה ימים בשבוע"?
תנסו לדמיין את הפקקים בכניסות לערים כשהצי הישראלי כולו נאלץ להצטופף בשישה ימים בלבד. תנסו לחשוב על כל עובד היי-טק שצריך את הרכב לנסיעה מהמרכז להרצליה, על המשפחה מקריית גת שרוצה להגיע להורים בראשון לציון, על החיילים במילואים שכבר חודשים חיים בין הבית לגבול. האם מישהו יוותר באמת על היום שלו? או שנראה שוב את אותה ישראליות ישנה – קומבינות, פרוטקציות ודרכים לעקוף את המערכת?
שיעור שלא למדנו
1973 הייתה מבחן של סולידריות לאומית. במבחן הזה נכשלנו. לא בגלל שלא רצינו לתרום, אלא בגלל שהרכב בישראל הוא לא רק כלי תחבורה – הוא חופש, הוא זהות, הוא "אני מחליט מתי ואיפה".
במדינה שבה התחבורה הציבורית מקרטעת, הרכב הפרטי הוא לא מותרות – הוא עוגן של שגרה. הוא הדרך של החייל במילואים לברוח לשעתיים מהבסיס ולחזור למשפחה. הוא איך שאמא מהפריפריה מביאה את הילדים לרופא מומחה בעיר הגדולה. הוא איך שצעיר מהשרון יוצא לדייט בתל אביב.
מעבר לפרקטיקה, יש כאן גם רגש. לישראלים יש חיבור עמוק לאוטו שלהם: זה המקום שבו אנחנו שרים בקולי קולות, שם מתווכחים עם הילדים, שם בוכים אחרי חדשות רעות ושם גם חוגגים רגעים טובים עם חלון פתוח וכביש ריק. הרכב הוא בועה פרטית במדינה צפופה ורועשת, המקום היחיד שבו אתה יכול להרגיש לרגע בשליטה.
ובגלל זה, כל ניסיון לגעת בזכות הזאת – אפילו יום אחד בשבוע – נתפס כאן כפגיעה ישירה בחופש האישי. זה לא רק עוד חוק תנועה, זו נגיעה בלב הפועם של הישראליות – צום קל וגמר חתימה טובה, צוות טיים-קאר.
